משוררת מיסטיקנית

מטפלת וכותבת

כותבת ושרה

מהות.

מה ההבדל בין למצוא את המילה החסרה, הנסתרת,

ולכתוב אותה עד לכדי משהו שלם

לבין לומר אותה, לשיר אותה, למישהו אחר?

אלו אותן העיניים שרואות את הנסתר

פעם בחיי

פעם בחיים

של מישהו

אחר.

❤️

כורסא נוחה זו התחלה של סוף, כתב עמיר לב.

ואני חושבת על המונח ביטחון שנולד מתוך חיים בצל פחד, שכל מה שמתבקש מהם הוא שקט נפשי ושלא ״יהיו הפתעות״.

יש אפילו תיאוריות סביב זה שפיתחו אנשים שויתרו על חלומם כמו ש- צריך להגיד תודה על הדברים הקטנים ולראות את מה שיש והם צודקים, זה חשוב מאוד, בעיקר מי שעבר אסון נפשי יש בו את הוכרת תודה על הפשוט והקטן, אך האם זה אומר שחלומות הן פנטזיות? שאין להם משמעות ותפקיד בדבר הזה שנקרא חיים?

אני דור שלישי לשואה ויכולה לראות באופן מובהק איך הגשמת חלומות הפכה למותרות השמורות ליחידי סגולה בלבד.

אני פוגשת אנשים, חלקם גם הם דור שלישי לשואה ורואה את הנטייה לזגזג בין חלומות, לזגזג בין קריאת הנשמה לגופים רגשיים המחזקים אמונות עמוקות בדבר מוגבלותם של החיים.

אחת הדרכים המובהקות לשימור התפיסה ההשרדותית מתבטאת על ידי השאלה- האם בחלום שלי טמונה פרנסה? איך אתפרנס מזה בכלל?

רק הנשמה הרימה את ראשה, עדיין לא הספיקה להתרחב לכדי נוכחות שלמה והופס, ההישרדות הפרקטית שם, קוטעת המשכיות של חיים שיש בהם פוטנציאל של שמחה רחבה.

לא קל להחזיק חלום לאורך זמן, לא קל להאמין לו, אבל יש, יש לנו זכות בחירה.

אומנם השואה זורמת בעורקיי, אבל אני לא מוותרת, לא על חלומותיי ולא על זה המבקש ביטוי בחייהם של אחרים.

כשאדם בא לפגישה אני רואה את המוגשם, אני מנכיחה אותו, לא מוותרת ולא מוכנה לתת תשובות פרקטיות לשאלות שמטילות ספק באמיתה/חשיבותה של שמחה.

תהיה הדבר עצמו והכל כבר יקרה, כך אני מאמינה.

זאת קפיצה גדולה שהדור שלנו ״נדרש״ לעשות.

זאת קפיצה גדולה שהדור שלנו זוכה לעשות.

זה הכל שאלה של בחירה וזויות ראייה.